צילמו: תמיאלה נשיא ואילת פלר
העיר האדומה, התכשיט - שמות רבים לה למרקש. וינסטון צ'רצ'יל, שנהג לבקר בה רבות, כינה אותה "אהובתי"... הסתובבתי ברחובותיה הסואנים, בשוקיה הססגוניים, בכיכר העיר ההומה, נטמעתי בהמון והלכתי בה לאיבוד.
ישראלים כמעט לא פקדו את מרוקו בשנים האחרונות. מאז פרוץ האינתיפאדה לא הגענו לשם. והנה, טיסת שכר ראשונה נחתה במרקש, ואנחנו, הישראלים, התקבלנו בה בברכה ובאהבה.
באנו כדי להנציח את הרגעים הראשונים של המפגשים המחודשים עבור ערוץ הטלוויזיה החדש שלנו. "מאיפה את?" שאלו אותי רוכלים ידידותיים, שהסתקרנו מבחורה שצעדה בשוק וצלם בעקבותיה. "נחשו", עניתי להם.
בהתחלה ציפיתי שכמו במקומות רבים בעולם, התשובה "ישראל" תישמע מיד, ואתה נימה של עייפות שמשתרבבת ל"משחק המכור" שמנהלים אתנו המקומיים, כמעט בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים.
"ספרד?" לא. "אהה... אנגליה?" "ממש לא". "איטליינו?" "תודה על המחמאה, אבל לא. ישראל". "ישראל?!" ננעצו בי מבטי תמיהה, שאמרו אחת מהשתיים: או שאני לא נראית ישראלית, או שהם כבר שכחו איך אנחנו נראים...
לא, לא פחדתי להסתובב ברחובות, על אף שזוהי מדינה מוסלמית. הרגשתי שהרוכלים בשוק בעיר העתיקה, נהגי המוניות ובעלי המסעדות שמחים שחזרנו. נדמה לי שהם חיכו לנו.
פוליטיקה לא עלתה בשיחות האקראיות שניהלתי עם המקומיים. למעשה דבר אחד בלבד הטריד את תושבי מרקש בזמן ביקורי שם - איזו מדינה תנצח בגמר גביע אליפות אפריקה, מרוקו או תוניסיה? אנחנו יכולים להזדהות עם התחושה. מי בכלל צריך פוליטיקה כשיש כדורגל?
ג'מע אל פנה: כיכר שהיא במה בעיר שהיא תאטרון של תושבים שהם שחקנים. הפעילות האינטנסיבית בכיכר חורגת מעבר לכל דמיון ומזמנת לתייר חוויה מסעירה מאין כמוה. נגני החליל, המעוררים קוברה מותשת מתוך סל נצרים, ציירות החינה, מגידות העתידות ומספרי הסיפורים, רקדניות הבטן ומוכרי המים המסורתיים - כולם מצטרפים מעל בימת ג'מע אל פנה להצגה מהפנטת ביופיה ובדינמיקה שלה. האווירה, החוויה, והריחות של הכיכר שמתמלאת מדי ערב בעשרות דוכני מזון, מתחרים בצבעוניותם המהפנטת ובריחם המשכר של התבלינים הנערמים בדוכני השוק. הסתובבתי שעות בין הדוכנים והוזמנתי להצטרף אל הטבחים העומדים מאחוריהם, להתרשם ולטעום ממגוון המאכלים.
לפני משחק הכדורגל ראיתי איך הפכה הכיכר ההומה והמוטרפת דרך קבע למודל קיצוני של עצמה. אין אחד שלא נטל חלק במהומת "טרום המשחק", אפילו קשישות ריקדו לצד הצעירים המקפצים. אך בזמן המשחק קרה הבלתי ייאמן - כיכר העיר נדמה, והנהמה התמידית שכה אופיינית לה השתתקה. המראה היה מוזר. חנויות השוק נסגרו בזו אחר זו (פרט לחנויות שהיו בהן מכשירי טלוויזיה).
אני אחסוך לכם את המתח: מרוקו הפסידה 2 : 1. לאט לאט חזרו החיים למסלולם, הכיכר התמלאה ובעלי הדוכנים חזרו להכריז על מרכולתם. בעיניהם ראיתי יותר משמץ של גאווה לאומית פגועה, אבל החיים והתנועה במרקש חזקים מהכול.
כשהתעייפתי עליתי לאחת המסעדות שמקיפות את הכיכר. המראה מלמעלה נתן לי פרופורציה אחרת. הבטתי מהופנטת בעשרות אלפי האנשים שנעו מתחתיי בתנועה סיבובית מתמדת.
אחרי מנת קוסקוס, שהייתה מציתה גם את דמיונם של ותיקי חוגגי המימונה בארץ, חזרתי להתערבב בהמון ולהתרשם ממנהגיו. רציתי להיכנס אל החיים כמה שיותר פנימה, לנסות לחוות את היומיום הלא תיירותי של המקומיים, ולעקוב אחר פעילותם.
נכנסתי לסמטאות, וכמי שלא פקדה בשנים האחרונות את השוק בעיר העתיקה בירושלים, זימן לי השוק במרקש חוויה מטרפת חושים שהעלתה בי זיכרונות נעימים. "חזרנו אל בורות המים. לשוק ולכיכר..." קצת פיוטי, אולי, אבל השיר הזה התנגן לי בראש במשך שעות. כלי הנחושת לצד כלי החומר, הגלביות לצד הנעליים המצועצעות, השטיחים, כלי העץ המגולפים לעיני התיירים, התבלינים, שכל ניסיון לתאר במילים את ססגוניותם נידון מראש לכישלון, כלי הנגינה, מנורות השמן, דוכני הפירות היבשים ומוכרי המים, והריחות - הכול החזיר אותי שוב ושוב לחוויית ההליכה בסמטאות העיר העתיקה בירושלים. זה אולי קצת פרובינציאלי לנסות להשוות את השוק במרקש לזה שבירושלים, אבל התחושה הייתה כאילו חזרתי, אף על פי שלא הייתי במרקש מעולם.
מזג האוויר היה נעים במרקש של אמצע פברואר. בעיר שהטמפרטורה בה מגיעה בקיץ ל-54 מעלות ואפילו יותר, טמפרטורה של 42 מעלות ביום וכעשר מעלות בלילה מאפשרת לשוטט בלי לסיים את היום בעילפון מוחלט. אפשר היה אפילו לראות את הרי האטלס מצטיירים באופק ומדגישים את הניגודיות שכה אופיינית לעיר הצבעונית הבנויה על אדמה מדברית, שרק תעלות מים שהועברו אליה מהרי האטלס בתחילת האלף הקודם אפשרו בה חיים ומסחר הומה.
עמק האוריקה, המתפתל לכיוון הרי האטלס ונמצא במרחק של חצי שעה מהעיר, יכול לשמש מקום מפלט למי שעייף מקצב העיר ומחפש לעצמו קצת שקט מתובל בירוק. העמק הזה נחשב לאנרגטי במיוחד, בשל גבישי הקוורץ הרבים שנמצאו בו לצד מאובנים ענקיים. זה הזמן להזכיר שאף על פי שזה נראה מפתה ומזמין, תמיד כדאי לבחון היטב מה אמיתי ומה מזויף מבין האבנים והמאובנים המוצעים למכירה על ידי תושבי העמק.
ביקרתי בביתה של פטימה זהרה, שנמצא בעמק. הבית הוא בית בוץ ברברי טיפוסי הממוקם במעלה דרך הררית. הברברים היו תושביה הראשונים של מרוקו, הרבה לפני שהגיעו לכאן הערבים, והם חיים בפשטות רבה. דיירי הבית האירו פניהם לקראתנו, ופטימה מזגה תה בטקס מסורתי שבו התה נמזג לתוך כוסות זכוכית מגובה רב. טעמו של התה מיוחד במינו - מתיקות מהולה במרירות בדיוק במינונים הנכונים, והמופלטות... מופלטות איכותיות שנאפו בטבון בחדר אחורי בבית הוגשו לי עם חמאה ודבש. מילת המפתח הייתה להתנסות, לא לפחד, לטעום, להריח.
את מרקש עזבתי לעת שקיעה. חומותיה וקירותיה של העיר העתיקה, העשויים כולם אבן חול אדומה, קיבלו גוון מסתורי יותר מהרגיל. הייתי ארבעה ימים בעיר והתאהבתי בה. פשוט התאהבתי. |
צילמו: תמיאלה נשיא ואילת פלר
צילמו: תמיאלה נשיא ואילת פלר
צילמו: תמיאלה נשיא ואילת פלר
צילמו: תמיאלה נשיא ואילת פלר
צילמו: תמיאלה נשיא ואילת פלר
|
