צילם: בני פירסט משאית הספארי הענקית עשתה את דרכה בשביל המתפתל על צלע ההר בינות למטעים וחלקות הדגנים המוריקים. הנוף הירוק השתלב היטב עם האדמה החומה והטופוגרפיה ההררית. על הגבעות הסמוכות ניתן היה להבחין במדרגות ההר החקלאיות שהקימו אנשי הקונסו (Konso), שאותם אנו עתידים לפגוש בעוד כמה דקות. עוד עיקול דרך אחרון והנה אנו בקרבת הכפר מצ'קה (Mecheka). עשרות ילדים קטנים עטים על המשאית, מכרכרים סביבה, צווחים "ביר, ביר" (המטבע האתיופי) ומתכוננים לרגע שבו תרד קבוצת הישראלים מן המשאית. בפיהם של התרמילאים המערבים הפוקדים את אתיופיה זכו תופעת ההתלהבות וגילויי השמחה הללו לכינוי "היסטריית הפרנג'י" (פרנג'י משמעו באמהרית "אדם לבן" - כינוי  לתייר המערבי).

 

מסע חוצה מזרח אפריקה

הגענו לאזור במסגרת מסע מפרך בין ניירובי, בירת קניה, ואדיס אבבה, בירת אתיופיה. המטרה הייתה לחצות בדרך היבשה את החלק המרכזי של מזרח אפריקה. עם חציית הגבול המדיני מקניה לאתיופיה, חשנו ששבנו עשרות שנים לאחור, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בכמות התיירים המועטה המגיעה לדרום אתיופיה, אזור נידח ומנותק. לשם השוואה, קניה, שאוכלוסייתה מונה כ- 30 מיליון איש, קלטה בעשור האחרון כ- 800,000 תיירים בממוצע בשנה, ואילו אתיופיה שגודל אוכלוסייתה כפול, קולטת בשנה לא יותר מכמה עשרות אלפי תיירים. אמנם בשנים האחרונות עושות ממשלת אתיופיה ורשות התיירות הלאומית מאמצים לשפר את התשתיות ואת אמצעי השיווק, ובעיקר את תדמיתה של אתיופיה כיעד אטרקטיבי לתיירות היסטורית ותיירות אקולוגית (Eco-tourism), אך נראה כי המלאכה עוד רבה, והדרך קשה - תרתי משמע.
 
התייר המערבי המפונק לא ימצא בדרום אתיופיה את השירותים ותשתית התיירות הנפלאה של שמורות הטבע המפורסמות של קניה, אך לעומת זאת הוא יגלה שם אזור בתולי, נידח ומרתק, שטומן בחובו מוקדי טבע ותרבות אותנטיים ולא מתוירים, ובראשם קבוצות אנושיות מרתקות וססגוניות מיוחדות במינן. לא לחינם זכה אזור דרום-מערב אתיופיה לכינוי "מוזאון אנתרופולוגי", בשל מגוון הקבוצות האתניות המתגוררות בו. בני הקונסו הם רק אחת מהקבוצות הללו.   

 

 

לילה ראשון בקונסו

אל העיירה קונסו הגענו לאחר מאבק עיקש שניהלה משאית הספארי שלנו עם איתני השטח. עיירה קטנה זו נמצאת במיקום מרכזי על פרשת דרכים המובילה אל עמק האומו במערב ואל אזור אגמי השבר הסורי-אפריקני במזרח ובצפון. האגם הקרוב ביותר לקונסו הוא צ'אמו (Chamo), שבקרבתו נמצאת גם עיר המחוז הגדולה בדרום אתיופיה – ארבה מינץ' (Arba Minch, שפירושו 40 מעיינות).

עם הגיענו התמקמנו באחד ה"מלונות" המקומיים, שהוא בעצם מתחם רב תכליתי הכולל בתוכו אכסניה, מסעדה, בר, חניון טיפולים למשאיות ו... בית בושת. העיירה היא המוקד המסחרי של שאר כפרי הקונסו באזור, כ- 40 במספר. למעשה השם הנכון של בני קבוצה אתנית זו הוא "הונצו" (Honso, או Honzo), על שם אחת הגבעות המתנשאת בלב המרחב הגאוגרפי שבו נמצאים כפריהם. שמה האמיתי של העיירה הנושאת את השם קונסו הוא באקואלה (Bakuele), אך בשל מרכזיותה וחשיבותה הכלכלית והחברתית היא נקראת בפי כול "קונסו".
 
לאחר התארגנות קצרה באכסניה יצאנו להכיר את המקומיים, אשר נודעו כידידותיים ביותר וכמסבירי פנים (אך גם פושטי יד, כמובן...). ואמנם, לאחר שעות נסיעה ארוכות ומייגעות במשאית הספארי, היה מרגש מאוד לפגוש אנשים נעימים אשר מצאו עניין רב במשאית הטיולים שלנו כמו גם במוצאנו מארץ הקודש. התברר כי ההתעניינות מקורה בידע הרב על הנצרות ועל ארץ ישראל אשר הועבר למקומיים באמצעות "חברת המיסיון האיסלנדי" (IMS), הפועלת בקונסו מאז שנת 1954 ואשר הצליחה לאסוף אליה מאמינים רבים. פעילות המיסיון כוללת עבודת דת בכנסייה המקומית, עידוד מקצועי לפרויקטים חקלאיים, הענקת שירותי בריאות וסיוע ליזמות פיתוח מקומיות. הפעילות מוגדרת כהצלחה רבה, בהתחשב בעובדה שבפעילות הדתית בכנסייה רשומים כ- 23,000 חברים. עם זאת, יש לציין כי רוב אנשי הקונסו אינם נוצרים, אלא מאמינים באל מ"שלהם" המכונה Wak, וסיפורי הנצרות מהווים עבורם מסורת משנית, אם בכלל.               

 

 

אנשי האבן והעץ  

עם שחר נפרדנו מהרעש וההמולה של עיירת המסחר קונסו, כאשר יעדנו הוא ביקור באחד הכפרים הרחוקים הממוקם על ראש אחת הגבעות. חלפנו על פני השוק המקומי של סוחרי העצים המיועדים להסקה ולבנייה והעפלנו אל הגבעות. משהתקרבנו אל פאתי הכפר מצ'קה יכולנו לחוש את גלי ההתרגשות של הילדים המצפים לבואנו, כשהם אחוזים ב"היסטריית הפרנג'י" המפורסמת. ירדנו מן המשאית והתקבלנו בחום על ידי זקני הכפר, אשר הצליחו אך בקושי להרגיע את עדרי הפרחחים שלא פסקו  לדרוש מאתנו כסף או לחלופין "קרמלה, קרמלה" (סוכריות). העובדה שהיינו קבוצה קטנה אפשרה לנו להסתובב ברחבי הכפר באופן נעים וחופשי.

אנשי הקונסו ידועים כאנשי עמל חרוצים אשר עוסקים בעיקר בחקלאות. המרחב שבו הם חיים הוא למעשה אזור מעבר בין האזורים המישוריים ממזרח (במרכזם עובר הבקע הסורי-אפריקני שבו מצויה שרשרת האגמים החוצה את אתיופיה, שבעה במספר), שבהם חיים השבטים הנוודים והנוודים-למחצה, ובין עמק האומו היובשני ממערב ומדרום. בשל מיקומו הגאוגרפי וגובהו (1,600 מ' מעל פני הים) האזור אמנם עשיר במשקעים (ממוצע שנתי של כ- 650 מ"מ גשם), אך תפעול לא נכון של השקיית החלקות עלול להביא לפגיעה ביבולים הרבים, שמהווים מקור החיים העיקרי של התושבים. הם נאלצו להסתגל ולאתר דרכים לניצול יעיל של משאבי הקרקע והמים, בעיקר באמצעות שיטות השקיה שימנעו הצפות. מיני הגידולים החקלאיים והתבואה הם רבים ומגוונים: דוחן, דורה (סורגום), חיטה, שעורה, תירס, אפונה, שעועית, תפוחי אדמה, קישואים, חמניות, בננה, כותנה, קפה ואפילו דבש המופק מפרחי עצי השיטה (אתיופיה מייצאת דבש זה לאירופה).
   
בני הקונסו, שמספרם הכולל נאמד בכ- 60,000 נפש נכון לסקר הדמוגרפי האחרון שנערך לפני שנים מספר, הם תת-קבוצה קטנה שפרשה מהקבוצה האתנית הגדולה הנמצאת בכל המרחב של דרום אתיופיה וצפון קניה - הבורנה (Borana). הבורנה, אשר מספרם נאמד בכמה מיליונים, והקונסו, שייכים לקבוצה הראשית במרחב – האורומו (Oromo) (או כפי שהם מכונים באמהרית: גאלה - Gala).
 
שתי הקבוצות הללו דוברות שפות דומות, המשתייכות לשאר הקבוצות הדוברות כושיתית. אין מידע ודאי בנוגע למועד הפרישה של הקונסו ומה היו הגורמים לכך, אך ברור לנו כיום שההתבדלות המרחבית היא זו אשר עיצבה את דפוסי החיים הכלכליים והתרבותיים שלהם, שנגזרו מהפיכתם ליושבי קבע המתבססים על עיבוד הקרקע. מקור המידע היחיד בנוגע לנסיבות של ההיבדלות הזאת הוא תיאורים מילוליים העוברים כמורשת, אשר אינה מעוגנת בספרות מקומית או בעדויות מוצקות. לטענת זקני הקונסו הם יושבים באדמתם מזה כ- 700 שנה, אולם קשה לבסס זאת על מקורות היסטוריים או אנתרופולוגיים מהימנים.

כאמור, בידודם היחסי של אנשי הקונסו אילץ אותם לפתח טכניקות חקלאיות שלא היו ידועות כלל באזור, בראשן מדרגות ההר (טרסות). מדובר בעיקרון המוכר לנו מאזור ההר בארץ ישראל, המנצל את התוואי הטופוגרפי ומאפשר לאדם לתכנן את השקיית היבולים ולשלוט בה. הקרקע הפורייה מסייעת לפתח את מגוון הגידולים החקלאיים ותורמת לאיכותם. במהלך השנים התברר לאנשי הקונסו שבחקלאות אין די: בידודם הגאוגרפי אילץ אותם לפתח בנוסף גם כישורי מסחר, וזאת כדי להשלים את המוצרים שאינם בנמצא באזורם – בעיקר בשר בקר וחומרי גלם מתכתיים. קשרי המסחר מתנהלים לרוב מול קרוביהם ממזרח - אנשי הבורנה המתגוררים באזור המישורי שלמרגלות גבעות הקונסו.

בין שתי הקבוצות הללו מתנהלת מערכת יחסים המתבססת על עיקרון של סחר חליפין: אנשי הקונסו המתמחים בחקלאות משווקים את תוצרתם לאנשי הבורנה, אשר מצדם מספקים בעיקר בשר למאכל וחומרי גלם שונים. העובדה ששתי הקבוצות האתניות הללו הן בעלות מוצא משותף, שפה משותפת (הנקראת קונסינה - Konsina, שפירושו "שפת הקונסו", המשתייכת לקבוצת הלשונות הכושיתיות) ואף מנהגים וטקסים תרבותיים זהים, היא שמאפשרת את הסימביוזה החברתית-כלכלית הזאת. בראייה פונקציונלית נראה כי בבסיס הדו-קיום הזה עומדים האינטרסים הכלכליים, והם אשר שומרים על היציבות והאיזון החברתי-תרבותי בין שתי הקבוצות.

הקונסו רואים עצמם כנעלים על הבורנה, בעיקר הודות לכושר הישרדותם כמיעוט שהסתגל לחיים בהרים, כמו גם לכישוריהם הטכניים ולהצלחותיהם בתחום החקלאות ההררית, ומעל לכול בשל חריצותם הבאה לידי ביטוי בעבודות מלאכה שונות: אריגה, קדרות, ייצור כלי עבודה ועיבוד כותנה (שמיכות הכותנה העבות שמייצרים הקונסו הן מצרך מבוקש בכל אתיופיה, הן לתיירים והן לשוק המקומי).

ייתכן שהשוני במנטליות וההבדלים בדפוסי החיים הכלכליים בין הקונסו והבורנה הם שהביאו בעבר להתנגשויות אלימות בין שתי הקבוצות הללו. נחיתותם המספרית הביאה את בני הקונסו לפתח שיטת התגוננות ייחודית (לפחות באתיופיה) של בניית חומות אבן סביב כפריהם ואדמותיהם החקלאיות. את הכפר מקיפה טבעת ירוקה של עצים וצמחייה, לצרכים אסתטיים ושימושים כאחד. במהלך הקרבות הקונסו כמעט לא עשו שימוש בחץ וקשת, אלא רק בכידונים ובאבנים שאותם הם יידו בדייקנות רבה – מיומנות שרכשו בעת ההגנה על היבולים מפני העופות...

מהאבנים מקימים בני הקונסו חומות, גדרות, טרסות, בארות, סכרים ועושים כלי מלאכה שונים (סדן, ראשי חצים, כלי חיתוך וליטוש, טחינת תבואה). בנוסף, מרבים בני הקונסו להשתמש גם בעץ כחומר גלם לבניית בקתות, חומר בערה ומוצרי אמנות ("בובות קונסו" כתומות הן מוצר מזכרת פופולרי בקרב התרמילאים והמבקרים בכפר). התבססות זו על שימוש באבן כמיגון פיזי חיצוני ומלאכת עיבוד העצים לצרכים אסתטיים וסימבוליים, הם שהעניקו לקונסו את הכינוי "אנשי האבן והעץ", שכן אלה הם שני המרכיבים החומריים העיקריים בחיי היומיום שלהם.  

 

 

המבנה החברתי של הקונסו

אוכלוסיית הקונסו כוללת כתשע קבוצות מוצא ראשיות (קלאן – Clan- קבוצת מוצא גדולה שחבריה רואים עצמם שייכים לאב קדמון משותף, אך בשל גודלה הרב של האוכלוסייה לא ניתן להצביע על הקרבה הביולוגית המדויקת ביניהם), שכל אחת מהן כוללת בממוצע כ- 7,000 איש. בראש כל קלאן עומד פקוואלה (Pokwalla), שמתפקד כמנהיג רוחני לא פורמלי.
 
כמקובל אצל רוב הקבוצות האתניות ממוצא האורומו (Oromo), אימצו לעצמם הקונסו מבנה חברתי המתבסס על שיוך על פי קבוצות גיל: הקבוצה הראשונה היא הילדים (הבנים) בני 6-12 לערך. לאחר מכן הם עוברים לשכבה הגילאית של המתבגרים, המכונה פרידה (Farida), שייעודה הוא להכשיר את הנערים לבגרות ולהפוך אותם לגברים. בשלב השלישי במדרג החברתי הם כבר למעשה לוחמים (הנקראים בשפת הקונסינה Hrela) אשר יכולים גם להינשא ולהקים משפחה, ואף להיות בעלי זכויות לבעלות על קרקע. בשלב זה יכול הגבר לשאת כמה נשים, אשר יתגוררו בנפרד אך בסמיכות אליו. לבסוף הם מגיעים אל השכבה החברתית העליונה של המבוגרים. לכל שכבה חברתית כזאת יש מבנה מגורים, מעין "מועדון חברים". לצעירים המתבגרים ולשאר הרווקים חדרי שינה משותפים: אלה הם מבנים מקורים בתקרת סכך צפוף אשר פתוחה בצדיה כדי לאפשר קשר עין עם הסובב, בעיקר עם בנות המין השני...

המבנה הכלכלי מתבסס על תחושת השייכת לקולקטיב של הפרטים אשר יש להם הזדהות חזקה מאוד עם יעדי החברה כולה: שיפור הגידולים החקלאיים (באיכות ובכמות) ושיפור רמת ההתגוננות הפיזית באמצעות בניית גדרות האבן סביב החלקות וסביב הכפרים. רמת הלכידות החברתית הגבוהה והשמירה על הרמוניה פנימית בכפר ובין הכפרים השונים הן אבני היסוד של בני הקונסו וסוד הישרדותם, בנוסף לחריצותם ומסירותם לעבודה החקלאית.
   
בראש כל כפר עומד ה"בלאבאת" (balabbat, או balebeat), שכשמו כן הוא: "בעל הבית" ("בלאבאת" היא מילה באמהרית, שגם היא שפה שמית, ומכאן הדמיון לעברית). ה"בלאבאת" הוא פקיד ממשלתי אשר אחראי על הכפר בפני השלטונות, ותפקידו לשמש איש קשר של הכפר מול הממסד והביורוקרטיה. ברוב המקרים מדובר באדם מקומי בן השבט, אך בעבר היו גם מקרים של "מינוי חיצוני" - דבר שגרם לחיכוכים וקונפליקטים פנימיים.

 

 

אובססיה פאלית

השוטטות בשבילי הכפר הצרים הבנויים כמבוך, המחישה לעינינו את אחד המאפיינים המרכזיים בתרבות הקונסו: על חלק מראשי הבקתות ניתן היה לראות מעין כיפה קטנה נוספת. שיערנו כי מדובר במכסה הניתן להסרה לצורכי אוורור, תאורה או הוצאת עשן הבישול, אך התברר כי זהו פרט ארכיטקטוני הבא לציין עצמה ופריון באמצעות הרמיזה הסימבולית לאיבר המין הזכרי. צורת בנייה זו של גגות הבקתות היא ייחודית לקונסו, וניתן לראותה בכל הכפרים במרחב ההררי. בשל העובדה שהכיפה הכפולה באה להדגיש ולציין את הכוח הזכרי, היא נמצאת רק על גגות הבקתות (הנקראות Magana) של הצעירים והרווקים, אשר שוהים בהן בשעות היום. ולהבדיל, הבקתות של המשפחות הן אכן פשוטות וחסרות את ה"כיפה" הכפולה.

מוטיב פאלי נוסף שאותו מצאנו בכפר הקונסו הוא פריט קישוט למצח הנקרא "קלאצ'ה" (kallacha). זהו  גוף מתכתי קטן המעוצב בצורת איבר מין זכרי, אשר מחובר לרצועת עור. גבר לוחם אשר הצטיין בקרב מסוים והצליח להפיל רבים מחיילי האויב עונד את ה"קלאצ'ה" על מצחו, בעיקר בעת טקסי המעבר הנערכים בכפר. במבט ראשון נראה כאילו מדובר בעיטור המזכיר חרב או חץ (שהם כלי הנשק שרווחו בעבר באזור), אך בשיחה עם עונדי הקלאצ'ה התברר כי הכוונה היא בפירוש לפין. יש לציין כי פריט זה אינו ייחודי לבני הקונסו, והוא מוכר גם במורשת של בני הבורנה.
 
נדמה כי האטרקציה המרכזית בביקורנו בכפר הקונסו הייתה מצבות העץ המפורסמות. לאחר כשעה של שוטטות בשבילי הכפר, הצצה אל בתי המקומיים וחילופי מתנות עם הילדים הגענו אל הכיכר המרכזית של הכפר, הנקראת "מורה" (Mora). הכיכר, שאינה אלא רחבה חולית גדולה, משמשת להתכנסויות, לריקודים ועריכת טקסי מעבר משכבת גיל אחת לאחרת.

בצד הכיכר הבחנו בשורת פסלים עשויים עץ, אשר גולפו בצורת אדם. פסלים אלה הם למעשה מצבה  לאחד המצביאים אשר נהרג בקרב. בסמוך נמצאות מצבותיהם של אשתו ושל קרבנותיו. על המצבות אין כל כיתוב מילולי, משום שראש המצבה כולל תיאור של פורטרט אדם, שאמור להזכיר למתבונן את פניו של המת.

מצבות אנתרופומורפיות (בעלות צורת אדם) אלה של הקונסו מכונות "וואגה": המונח המקורי הוא wa aka  שפירושו "משהו השייך לסבים, לאבות הקדמונים", אך לרוב הוא נהגה כמילה אחת - waga, שזהו גם שם האל שבו מאמינים הקונסו. האנתרופולוגים מגדירים פסלים מסוג זה כטוטם, כלומר פריט מוחשי מעולם החי, הצומח או האדם, המסמל עבור הקבוצה את הקשר המיוחד שלה אל מוצאה המשותף – אב קדמון, גיבור מיתולוגי או רוח רפאים כלשהי (מקור המילה "טוטם" הוא בשפת האינדיאנים, ופירושה – "הוא קרוב שלי"). המושג הוגדר ונחקר בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 על ידי האנתרופולוג הבריטי רדקליף-בראון, ואף בידי אבי תורת הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, שטען בספרו "טוטם וטאבו" כי הטוטם מסמל עבור החברה את דמות האב הקדמון אשר מגן עליה ובה בעת גם יוצר יראה כלפיו.
 
למעשה, גם בחברה המערבית מוכרים סוגים שונים של טוטמים, גם אם הם אינם באופן ישיר אובייקטים לשימוש בטקס דתי או בפולחן הקשור ישירות בטוטם. כך למשל, קבוצות כדורסל ובייסבול מאמצות לעצמן סמלי בעלי חיים שונים ("שיקגו בולס") או מפלגות פוליטיות בארצות הברית (הפיל עבור הרפובליקנים והחמור עבור הדמוקרטים). במקרה של הקונסו, הטוטם הוא מצבת העץ המגולפת בדמותו של הלוחם ההרוג, המציינת עבור הקהילה את הזיקה שלה אליו, ובכך הם תורמים להגברת הלכידות החברתית והקונצנזוס התרבותי.
    
את המצבות מכינים מעץ מקומי המכונה גאיו (Gayo). ההבחנה בין מצבות הגברים והנשים נעשית באמצעות גילוף מובלט של איברי המין (פין) והפוריות (שדיים) על גבי המצבה. סימון נוסף לגברים הוא בליטה בראש, אשר מסמלת באופן פאלי את הקלאצ'ה. אם הצליח הלוחם להרוג גם חיית טרף, למשל אריה או נמר, הרי גם הם יזכו לדמות מגולפת בעץ כדי שייחרתו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. בכמה כפרים ניתן לזהות גם דמות עץ של קוף, המסמלת את עושרה של המשפחה (הקוף נחשב לחיית מחמד המצביעה על רווחה כלכלית). אפשרות נוספת לסמן את השפע והרווחה היא להציב כמה אבנים בחזית המצבה, כמספר חלקות האדמה שהיו ברשותו של ראש המשפחה.
 
יש להבין כי ההקמה של המצבות המיוחדות הללו היא שמצביעה יותר מכול על העושר הכלכלי והמעמד החברתי הגבוה, משום שהכנתן היא בבחינת אמנות הידועה רק למעטים, אשר שכר עבודתם הוא גבוה ביותר. לפיכך, מצבות אלו אינן נחשבות חלק מהקבר עצמו (לעתים המת נקבר במקום אחר לחלוטין), אלא מעין אנדרטה, יד זיכרון שמטרתה להנציח את פועלו והישגיו האישיים של האדם.
   
ואם לא די לנו בסמלים פאליים, במרכז הכיכר ניתן לזהות עוד מוטיב בולט: גזע עץ ערער ענק שהתנשא לגובה של יותר מעשרה מ', אשר שימש כאנדרטה הקולקטיבית הראשית של בני הכפר. ריבוי המוטיבים הפאליים אצל הקונסו (כיפת מגורי הזכרים, הקלאצ'ה, גילוף מפורט של הפין על המצבות, גזע עץ חשוף וארוך במרכז הכיכר) הביא את האנתרופולוג הבריטי פרופ' כריסטופר הולפייק (Hallpike) לכנות את הקונסו כבעלי "אובססיה פאלית".

 

 

מבנה כפר טיפוסי

כפר טיפוסי של הקונסו נפרס על שטח של כ- 80 דונם והוא בנוי בעיקרון של מעגלים, מן המרכז אל החוץ, כאשר החומרים העיקריים הם אבן ועץ. סביב ה"מורה" – הרחבה שבה נערכים כנסים וטקסים, בנויים בתי הכפר העשויים עץ וקש, כשביניהם פזורים מבני הצעירים הגברים שאותם ניתן לזהות על פי הכיפה הכפולה בראשם. הכפר עצמו מוקף חומת אבן, למנוע חדירה של אורחים לא רצויים.

הכפר מוקף באדמות החקלאיות אשר בהן יש חלקות מגודרות לכל משפחה. גם בחלקות הגידור נעשה באמצעות חומות אבן. העובדה כי גם מדרגות ההר (הטרסות) והסכרים למניעת הצפה עשויים אבן, מעניקה לכל המרחב נופך אסתטי מיוחד ושונה מאוד ממה שרגילים לראות באתיופיה בכלל ובדרומה  בפרט. לעתים קשה להאמין כי בני אדם הם שיצרו את קווי המתאר המשתלבים היטב בטופוגרפיה ההררית של ארץ הקונסו.
 
במעגל הרחב יותר ניתן למצוא רצועת ירק של עצים, המכונה בשפת הקונסינה "דינא" (Dina): לרוב אלו הם עצים סוקולנטים כדוגמת החלבלוב (Euphorbia), המשמשים בדרך כלל לכיבוי שרפות בשל הנוזלים שאגורים בהם. מתוך שיקולים סניטריים, רצועת אזור ה"דינא" המרוחקת מסביבת המגורים, משמשת גם כשירותים ציבוריים. ואמנם, אחד הביטויים השגורים אצל הקונסו הוא "אני הולך לדינא", שפירושו "אני ניגש לשירותים..."

עץ נפוץ במיוחד בכפרי הקונסו הוא המורינגה (Moringa stenopetala), אשר הקונסו מצאו לו  שימושים רבים: את עלוותו ופירותיו אוכלים, וניתן להכין ממנו גם תבלינים (טעם העלים דומה לחזרת, ואילו השורש הוא כתבלין בטעם לפת). מן הזרעים מכינים שמן (שכינויו Ben) המשמש לחיטוי פצעים זיהומיים בעור, וגם להכנת סבון. עץ זה, הגדל גם בסרי לנקה שבאסיה, מיוצא גם לצרפת, ושם משתמשים בו בתעשיית הבשמים והטקסטיל. כמה מחקרים הראו כי ניתן להשתמש בתמצית העלים של המורינגה גם כחומר מטהר מים. בישראל ניתן למצוא עץ זה בעיקר באזור עין גדי, אך גם בשאר נאות המדבר בערבה ובשולי מדבר יהודה. עוד עץ פופולרי באזור הוא הערער (Juniper), המשמש על פי רוב לצורכי פולחן וטקסים, אך גם כחומר גלם לגילוף מוצרי אמנות שונים.  

 

 

המחקר האנתרופולוגי

החוקר המערבי הראשון ש"גילה" את ארץ הקונסו היה פרופ' אדולף ג'נסן, אנתרופולוג גרמני שחי בין כפרי הקונסו בשנת 1935. לאחר מלחמת עולם השנייה שב ג'נסן לאתיופיה כדי להשלים את מחקרו, אשר בסיכומו של דבר לא היה מקיף ומפורט, היות שג'נסן לא הכיר בייחודם התרבותי של הקונסו. הוא סבר כי זו קבוצת משנה של אנשי הבורנה ותו לא.
      
פרופ' כריסטופר הולפייק ערך עבודת שדה מקיפה בעת שהתגורר בקרב הקונסו במשך כמה שנים בשלהי שנות ה- 60 של המאה ה- 20: הוא למד את עיקרי אמונתם, דפוסי החיים הכלכליים שלהם ואת מרכיבי התרבות המרכזיים בחייהם, ואת ממצאיו ומסקנותיו פרסם בספרו האתנוגרפי המצוין "הקונסו שבאתיופיה" (The Konso of Ethiopia). כאמור, הולפייק סבור שהמאפיין התרבותי המרכזי של הקונסו הוא משיכתם האובססיבית לסמלים פאליים, הבאים להדגיש כוח ועצמה זכריים כלפי חוץ וכושר פריון ושפע כלכלי כלפי פנים. עם זאת, לא מדובר בהפגנת אגרסיביות לשמה, אלא ברצון ליצור הרתעה שתמנע מן היריבים לתקוף. אדרבה, אנשי הקונסו הם מסבירי פנים, ידידותיים ונעימים מאוד למפגש. הם מגדירים עצמם כ"עובדי אדמה שוחרי שלום".

פרופ' הולפייק, אשר מרצה כיום באוניברסיטת אונטריו, קנדה, ממשיך לחקור את הקונסו: בהרצאה שנשא באוקטובר 2003 במסגרת כנס אקדמי שנערך בשווייץ, הוא תיאר את דפוסי ההשתנות החברתיים והפוליטיים של הקונסו, כתוצאה מתהליכי המודרניזציה שפוקדים את אתיופיה. פרופ' הולפייק סבור כי הקונסו הם דוגמה של קבוצה שבטית הנמצאת בתהליך של התפתחות מחברה מסורתית המתבססת על חקלאות, ייחוס לקבוצות גיל ומגדר (Gender, הבדלים בין המינים בהקשר החברתי), אל חברה הנסמכת על ערכים אוניברסליים, כלכלת מטבע, ומינהל מרכזי. האם תהליך זה הוא בבחינת איום על התרבות המקומית או שמא הוא אתגר להישרדותה? האם ישכילו הקונסו להשתלב בתהליך הפיתוח תוך כדי שמירת ערכיהם הבסיסיים? כל שנוכל לעשות הוא לקוות שהמודרניזציה והקדמה לא יסנוורו את עיניהם של הקונסו והם ישמרו על ייחודם התרבותי. העובדה כי מספרם הדמוגרפי קטן, רק מקשה על סיכוייהם להצליח.    
 

 

 

עולמם הרוחני של הקונסו

אנשי הקונסו מאמינים באל השמים ששמו וואק (wak). אמונתם מתבססת על מעט מאוד מסורת ועל פתגמים אחדים שאינם מופיעים בספרות כתובה, אלא עוברים בעל פה מדור לדור. אין להם פולקלור ייחודי או סיפורים היסטוריים על גיבורים ואירועים חשובים, ואף לא שירים ופתגמים היכולים להצביע על עולמם התרבותי. אולם, אחד המנהגים המיוחדים לקונסו קשור לדבש שאותו הם מפיקים מן הכוורות הרבות הפזורות על צמרות העצים באזור: הקונסו מאמינים כי משיחת הגוף בדבש מביאה סגולה וברכה טובה מאוד. הקונסו אוכלים בשר רק לעתים רחוקות.

עיקרי אמונתם נשענים על מרכיבים הקשורים בעבודת האדמה, פריון ושאיפה לשלום: הגשמים, פוריות  הנשים, מצב בעלי החיים, מגוון היבולים, הצלחה בציד וניצחונות בקרבות תלויים בהרמוניה החברתית ובשלום הפנימי. שמירה על השלום היא עיקרון מקודש אצלם, והם דוגלים בפיתוח קשרים חברתיים וכלכליים עם שכניהם. הם מעריצים את הכוח והשליטה, ולכן הפאלוס הוא מוטיב מרכזי בתרבות שלהם. הנשים, לעומת זאת, נתפסות כמחלישות את הגברים.

כשיצאנו מן הכפר ונפרדנו ממארחינו, התקדרו השמים וגשם דקיק החל לטפטף עלינו ועל ילדי הכפר שליוו אותנו בקריאות שמחה אל המשאית. באותו רגע עלה בראשי הפתגם היפה שאמר לי אחד מזקני הקונסו בעת שביקרתי בבקתתו שעה קלה קודם לכן: "וואק (אלוהים) אינו מוריד גשם מעל כפרים שבהם יש מריבות ומחלוקות פנימיות". ומה עלינו, חשבתי על ישראל שלנו, האם התניה שכזאת תוכל לפעול גם אצלנו, בארצנו השסועה והמפולגת?