"תגיד, פול", שאלתי את הנהג/מדריך הקנייתי שעצר את הג'יפ במרחק של מטרים ספורים מאריה ענק ושלוש לביאות ששכבו לידו – "למה לדעתך האריה, או אפילו הלביאות ה'קטנטנות', לא יתקפו אותנו?"
"האריה" - פתח הנהג והעביר לי את הפילוסופיה החכמה השגורה בפי כל נהגי ומדריכי הספארי באפריקה - לא מזהה אותנו כטרף, מכיוון שהוא רואה את כל הג'יפ והמכלול שעליו כגוף אחד גדול, וכמו שהוא לא יתקוף פיל ענק, ככה הוא לא יתקוף אותנו..."
אתכם זה שכנע? גם אותי לא, וגם לא את האריה שקם, וכדי לסתור את חכמתו של הנהג התהלך באטיות, בכבדות ובדווקאיות מטרידה לכיוון הג'יפ, התקרב למרחק של כמטר אחד (ואלוהים, ששמע באותם רגעים ארוכים לב שעבד על 053 קמ"ש, יעיד), נעצר לידי (וכדי שתבינו, לא מדובר ברכב קומבי שממנו מציצים בבעלי החיים מלמעלה, אלא בגי'פ פתוח המשמש לצילומי ספארי), הביט לי בעיניים (אולי כי הוא זיהה בי את העיניים הכי פיקחיות בגוף המורכב הענק שנראה בעיניו כחיה משוכללת...), ונשף קלות (כאילו כדי לומר – מטומטמים, אתם באמת חושבים שאני כזה אידיוט? הרי כל אחד מכם מדיף ריח אחר, במיוחד כשאתם פוחדים, והרי אני יודע לזהות ריח זיעה שטופת פחד... אתם באמת חושבים שאני לא רואה שאתם בני אדם? אני, שצופה בכם כבר 02 שנה, אני, שעושה עבודת מחקר על ההתנהגות שלכם כשאתם "צופים בנו", אתם באמת חושבים שאני כזה מטומטם?).
כדי להבהיר את דבריו הוא צעד רבע צעד נוסף לעברי, ונדמה היה לי שראיתי ניצוץ של חיוך מבטל בעיניו ("בהזדמנות, כשנשב על איזו אימפלה צעירה, אני אסביר לך בדיוק את הסטטוס קוו הזה שביניכם, בני האדם, ובינינו, האריות...").
מאותו רגע מופלא, והוא היה באמת מופלא, בכל מסע ספארי באפריקה אני מנסה להיכנס לראשו של אותו אריה, והמפגש הזה היה כבר לפני שנים.
וכדי שלא להכניס אתכם למתח בנוגע למסקנות המצטברות שהגענו אליהן (הוא כאריה, ואני כמי שמנסה לעקוב אחרי מחשבותיו), אגלה לכם אותן:
האריה יודע לזהות כל בעל חיים בספארי, ואנחנו, כידוע לכם – בעלי חיים. הוא גם יודע להפריד בדקויות הריח המבדילות בינינו (דקויות עבורנו, הבדלים עצומים עבורו). הוא מכיר את המסאים, ויודע שמפגש אלים אתם יסתיים לא טוב עבורו. הוא גם יודע מה משמעותו של הרובה שמותקן לצדו של הנהג; הוא גם שמע מחבריו מה סופו של אריה שפעם אחת בחייו תקף בני אדם (אם אתם עדיין לא מודעים לכללים – אריה שנאשם בתקיפה מוכרז כ"אריה אלים שאוהב את טעמו של בשר האדם", ולכן דינו מוות). חוץ מזה בסוואנה יש כל כך הרבה בעלי חיים שבשרם טעים לאין שיעור מהבשר היבש והרזה שלנו.
אז עכשיו, כאריה אינטליגנטי, כשכל הנתונים האלה בידיכם (ולא הלעטתי אתכם בעוד עשרות נתונים מחזקים אחרים שנלקחים אצלו בחשבון) – הייתם תוקפים ג'יפ של ספארי?
אהה, ועוד נתון חשוב; הרי כלכלת מדינות אפריקה, אלה שיש בהן עדיין חיות ועוד לא גילו בהן נפט או יהלומים – מתבססת על תיירות. יש היגיון שבעלי חיים אינטליגנטים ברמתם של האריות לא ייקחו פרט שכזה בחשבון? הרי ללא תיירות הספארי בתוך שנים ספורות אף אחד לא יספור אותם, ומישהו עוד עלול לנסות ולחפש גם בקניה או בטנזניה נפט או אוצרות טבע אחרים, ומה אז?
עם כל התובנות האלה יצאתי שוב למסע ספארי צילום באפריקה. הפעם לא כדי להעביר לכם את המידע העדכני ביותר על מצבה של אוכלוסיית הבר של קניה או טנזניה, אלא פשוט לתת לכם, אתם שבחרתם לבלות את הטיולים המושקעים היקרים שלכם באירופה (שיש לה את האיכויות שלה, אבל איפה הן ואיפה אפריקה...), אתם שיצאתם להודו כדי להכיר את טבע האדם ללא עכבות, עשיר בריחות, עשיר באמונות, או לדרום אמריקה עם יערות הגשם העשירים, מבט על היבשת הכל כך מיוחדת, כל כך צבעונית, כל כך יפה, שנמצאת במרחק של שלוש שעות טיסה.
אפריקה היא לא רק בעלי חיים, אפריקה היא מה שמרגישים בלב ברגע שיורדים מהמטוס בנמל התעופה של ניירובי. נהגי המוניות והאוטובוסים, או ציידי התיירים, מחפשים אמנם פרנסה, אבל בקטע הזה הם לא שונים בהרבה מציידי התיירים בכל נמל תעופה אחר בעולם; הם שייכים לאפריקה השחורה, וכאן לא גילינו לכם שום דבר חדש, פרט לזה שכל דבר באפריקה נעשה קצת אחרת. התחושה של הזמן עובדת כאן אחרת. נראה שהם הפנימו את הידיעה המרעישה שאחרי כל יום יש עוד יום, ומה שלא הספקת לא לעשות היום, תספיק לא לעשות מחר, ואם תעמוד להתבונן, לנוח או סתם לחשוב, כולם מבינים שזהו צורך הזמן, והם יעמדו וימתינו עד שיראו שאתה נמצא במצב של החלטה לזוז, ואז יציעו שוב את שירותם, ולא באגרסיביות מוגזמת.
הרגעים הראשונים האלה, של מה שנהוג לכנות "הלם תרבותי", הם הרגעים שאני הכי אוהב. אני אוהב לעמוד ולהתבונן, להסתכל מסביב, לקלוט לאט לאט את התנועה, את הצבעים, את הריחות (אולי מפני שאני תתרן...), ויותר מכול, את התחושה שהגעתי לעולם שבו לשעון אין משמעות, גם אם משתמשים בו מדי פעם.
ניירובי היא סיפור בפני עצמו, אפשר לומר – ספארי מסוג אחר, משום שהנוף שם כל כך שונה משלנו, האנשים כל כך שונים, וכל שצריך הוא לנסוע ברחובות ולהסתכל מהחלון כדי לחוות ולהתבסם.
ובכל זאת, החלטנו שלראות אנשים אפשר בכל מקום, ולכן יצאנו לכיוון השמורה הראשונה, שהיא לא השמורה המקובלת (מסאי מרה), אלא אחת קטנה יותר, זו שנמצאת כארבע שעות נהיגה צפונית לניירובי – שמורת נקורו.
אמרתי ארבע שעות, מכיוון שלקילומטרים אין ממש משמעות כאשר מדובר בדרך שהיא לא תמיד "היי וואי" אלא יותר קרובה ל"אוי ווי ". זה לא שהיא לא סלולה או משהו כזה, אלא שהסלילה נעשתה בתקופת הבריטים, ונראה שמאז היא מתקיימת מעצמה, לטוב או לרע...
אבל כמו שנהוג לומר בצבא – החלק הנכבד יותר ב"על היעד" הוא התנועה "אל היעד"; כך גם בקניה. אם תיסעו רק במטרה להגיע – סביר שלא ממש תיהנו מהדרך. אבל אם תחליטו שהדרך היא חלק נכבד מהחוויה – תבחינו בכפרים/עיירות הקטנים והצבעוניים הפזורים לאורך הדרך, בשווקים שנראים יותר כמו מחנות צופים מאולתרים, ובשטחים הפתוחים, שבהם ככה, בין האנשים, מסתובבות להן זברות, כאילו שזו אפריקה של פעם.
כשמתקרבים לשמורה ניתן להבחין בשני סממנים אופייניים: האחד - להקות של שקנאים/חסידות תופסות תרמיקות סתם בשביל הכיף, כי בלאו הכי הן לא מתכוונות לעוף לשום מקום; והדבר השני – הצבע הכתום-ורוד של האגם, שחלקים נרחבים ממנו מכוסים באוכלוסיית הפלמינגו הגדולה בעולם.
למה דווקא שם? פשוט, בגלל התנאים. אגם נקורו הוא אגם של מים מליחים בטמפרטורה כזאת שמאפשרת לסוג מסוים של אצות כתומות להתקיים ולהתרבות שם, מה שמספק לפלמינגואים את המזון הכל כך אהוב עליהם וגם את הצבע הכל כך יפה.
אבל לא רק עופות יש בשמורה שנחשבת לאחת משמורות הציפורים המגוונות בעולם. בשמורה יש גם מגוון של בעלי חיים סטנדרטיים (לאפריקה) אחרים (אוכלי עשב למיניהם) שמרגישים שם בכלל לא רע, כי פרט לנמרים תאורטיים אין שם טורפים (תאורטיים – כי על אף שיש הטוענים שיש בשמורה כמה פרטים, אף לא אחד מאלה שעובדים שם לא יכול להעיד שהוא ראה יותר מפרט מסוים אחד, וגם זה אירוע נדיר למדיי). אחד הפקחים ידע לספר שהנמר מועסק על ידי מדריכי הטיולים כדי שלא לאכזב את מטיילי הספארי, שנאלצו לא פעם לחזור לארצם בלי שהצליחו לחזות באף אחד מהחתולים הגדולים. גם הקרנפים המעטים המסתובבים שם (כמה פרטים של רחבי שפה, וכמה אחרים "מצויים"), הובאו משמורות אחרות כגרעין רבייה.
את אוכלוסיית הקופים מייצגים שם הבבונים (ואיפה בעצם לא?) שמלקטים מזון בלהקות של עשרות, ובשטח ההררי והמיוער יותר ניתן לראות על צמרות העצים להקות של קולובוסים "לבושי הגלימות השחורות", ששוליהן עטורי לבן. הקולובוסים כמעט שאינם יורדים מצמרות העצים גם מפני ששם הם מוצאים את כל מזונם, ובעיקר כי שם בטוח יותר.
הלודג' של שמורת נקורו יושב באזור הגבוה ביותר בשמורה, משקיף על נוף הסוואנה שלה, ולקראת השקיעה מספק גם למי שכבר חוו שקיעות יפות בחייהם – שקיעות שהם לבטח לא ימהרו לשכוח, בעיקר בגלל הצבעים העזים שמתחזקים כנראה כתוצאה מהחזרי אדי האגם.
תופעה מעניינת שנצפית בשנים האחרונות ברחבי אפריקה היא שינויים בהתנהגות חסידות המרבו, שבעבר התקיימו רק על נבלות ובשנים האחרונות החלו לתקוף גם עופות חיים. בשמורת נקורו, פרט לחיסול פגרי הפלמינגואים הן תוקפות פרטים חיים, בעיקר חולים, ו"חוסכות" מהם את הגסיסה הארוכה.
מנקורו המשכנו לאגם נאייוואשה הממוקם כמו אגם נקורו על השבר הסורי-אפריקני בקטע שנקרא ריפט וואלי (Rift Valley) שעובר בקניה ויוצר עמק רחב. בניגוד לאגם נקורו, מימי אגם נאייוואשה (כמו גם אגם ברינגו) מתוקים (הם גם שני האגמים המתוקים היחידים בריפט וואלי).
נאייוואשה, שהוא אגם המים המתוקים השני בגודלו בקניה, משתרע על פני 061 קמ"ר ובגובה של כ- 009,1 מ' מעל פני הים. כמו באגם נקורו גם בו יש אוכלוסייה גדולה ומגוונת הכוללת כ- 053 מיני ציפורים. בעבר שימש האגם כשדה התעופה של קניה ותיירים היו נוחתים באגם ומוסעים ברכבים לניירובי. האגם מספק מים לחקלאות ולתעשיית פרחים ענפה.
הלודג'ים בשמורות של אפריקה הם סיפור בפני עצמו, אולי בגלל השילוב ההרמוני הכאילו בלתי אפשרי בין היופי וההוד שלהם והפשטות המושלמת של הסוואנה; כמו פנינה שצמחה בתוך צדפה. השילוב של עץ ואבן שכאילו יצאו עכשיו מהטבע עם הטבע שבתוכו הם שתולים, הוא דבר שרק אפריקה יכולה לתת. אין כמו לשבת בערב על מרפסת עץ שיש לה ריח של עץ ולא של חומרי שימור, ולהתבונן בחצר, שהיא בעצם חלק מהשמורה, שם מסתובבים להם חופשי בעלי החיים, מסתכלים בנו באותה סקרנות שאנחנו מסתכלים בהם, לא בגלל שלא ראינו אלה את אלה כבר עשרות פעמים, אלא כי טיבה של סקרנות היא הרצון ללמוד ולהכיר, ושם, על המרפסת, נוצר הקשר הכמעט בלתי אמצעי.
גם לאגמים נאייוואשה וברינגו יש שחקנים משלהם, וכמו שהפלמינגואים יודעים למשוך תיירים מכל העולם לנקורו, משחקים העיטמים הקולניים את משחקי ציד הדגים שלהם מול עיני התיירים המשתאים מהמהירות, הדייקנות והעצמה המופגנת. זה לא שהם לא יודעים לצוד לעצמם דגים, אבל הרבה יותר קל ומשעשע לצוד את הדגים שמשליכים להם מדריכי התיירים לצורך ההצגה. וכשיש הצגה – אנחנו הולכים. שכרנו סירות דיג ויצאנו לאגם. השחקנים הקבועים הופיעו מיד ונתנו הופעה מרשימה, אבל מהר מאוד התברר שפרט להם יש גם "חבר'ה רגילים" שגם הם רעבים, והם לא חיכו שיושיטו להם אלא פשוט נתנו הופעה של "כמו שזה נראה בטבע באמת", וההופעה שלהם קטפה את כל הביקורות הטובות.
אגב, גם העיטמים גילו בשנים האחרונות שבעצם קל יותר לצוד פלמינגואים ועופות מים אחרים, מאשר דגים, ואם כי דיג הוא ספורט משעשע, רבים מהם לא נרתעים מלגוון את התפריט בעופות, ולפעמים גם בביצי ציפורים.
וכן, גם היפופוטמים יש שם באגם, כדי להזכיר לנו את הסטטיסטיקה האפריקנית שיודעת לקבוע כי ההיפופוטם אחראי ליותר מקרי מוות מכל הטורפים הגדולים באפריקה (פרט לרוצחים הגדולים מכולם – היתושים מפיצי המלריה). בערבים יוצאים היפופוטמים רבים מהמים ונכנסים לשטח הלודג', וכיוון שאין הפרדה מגודרת בין הלודג' לאגם הבהירו לנו שכדאי שלא נסתובב חופשי בשטח הלודג' בערבים.
לאחר יומיים באגם נאייוואשה יצאנו לכיוון שמורת המסאי מרה, וגם הפעם, הדרך אל הייתה מסע לא פחות מרתק מהיעד. שש שעות של נסיעה בתוך נופים ירוקים שהלכו וקיבלו גוון צהבהב ככל שירדנו דרומה, הכניסו אותנו לאווירה של ספארי אחר. גם בדרך הזאת חלפנו על פני עדרים של זברות, ולפעמים גם אימפלות שלא שמו לב שהן בעצם לא בשמורות או אולי כן, והן העדיפו את הטורפים על שתיים, שכמעט שלא פוגעים בהן, על המפחידים יותר שבשמורה. עם הירידה דרומה התחלף לו גם מזג האוויר, והשמים הפכו כחולים.
שמורת המסאי מרה שוכנת בחלקה הדרומי של קניה, והיא בעצם המשך של שמורת הסרנגטי בטנזניה. השמורה נמצאת כ- 072 ק"מ מהבירה ניירובי ומשתרעת על פני כ-005,1 קמ"ר. השמורה צומצמה בשטחה בשנת 4891 מקצת מעל 006,1 קמ"ר לשטחה הנוכחי. כמו במאות השנים שלפני הכרזתה בשמורה מתגוררים בני שבט המסאי על עדריהם במין דו-קיום שבו למדו אלה להעריך את מציאותם של אלה, וכמעט שאין מפגשים אלימים ביניהם, ואם יש, יוצאים בדרך כלל המסאים כשידם על העליונה.
שני מועדים בשנה הפכו את השמורה למפורסמת בעולם, והם מועדי ההגירה הגדולה שבמהלכה חוצים העדרים הענקיים את הנהר הגדול מצדה האחד של השמורה לצדה השני ובחזרה, בעקבות הגשמים. חציית הנהר היא חגיגה לצלמים בגלל האירועים המדהימים שקורים בה: מלכודות בצורת מלתעות תנינים שהמתינו חצי שנה לסעודה הגדולה, אימהות גנו שעומדות לפני הנהר עם צאצאיהם הרכים, מהססות, בידיעה שהצאצאים עדיין לא מספיק חזקים כדי להילחם בזרם, שלא לדבר על החשש ממלתעות התנין, ולבסוף נכנעות לצו התנועה קדימה.
שמורת מסאי מרה היא אחת משלוש השמורות הגדולות והמפורסמות באפריקה, שם עדיין מנסה הטבע להתנהג כמנהגו מתמיד; אוכלי העשב אוכלים עשב ומגדלים את הדור הבא שיהווה את המנה העיקרית של הטורפים. כמות אדירה של אוכלי עשב מתקיימת באיזון אקולוגי מושלם עם הטורפים, כשבתוך זה משתלבים כ-054 מיני ציפורים, מתוכם כ-75 עופות דורסים.
אנחנו אמנם רחמנים בני רחמנים, וכשאנחנו רואים שמתרקם תהליך שבסופו יסיים בעל חיים אחד את חייו והאחר ישבע – מתחוללת בתוכנו מלחמה כואבת. מצד אחד, אנחנו (לפחות אני) מקווה בכל לב שהמסכן יצליח לברוח, יילחם בחזרה, יבעט, או שאולי יבואו החבר'ה ויאחדו כוחות כדי להגן על החבר המותקף – ומצד שני, השיא של הספארי הוא ה"קיל" המפורסם, שאף צלם לא יעז לחזור לארצו בלי סרט אחד לפחות המכיל את כל השלבים. אחד הרגעים המתרוננים ביותר בכל ספארי שהייתי בחיי היה כאשר תאו הופרד מהעדר שלו על ידי קבוצה של לביאות, ולאחר שעה של לחימה כמעט נואשת מצדו, שעמדה להסתיים בכי רע, הופיעו פתאום חבריו לעדר שיצרו חזית מאיימת ופתחו בשעטה לכיוון שדה הקרב. הלביאות שספגו במהלך הקרב לא מעט בעיטות מהתאו הבודד הבינו את כוחה של העצמה המאוחדת, נטשו את קרבנן וברחו בתנועות מאיימות "חכו חכו, אנחנו עוד נגמור אתכם חשבון".
כשעה מאוחר יותר הן גמרו. הפרט ההוא אמנם ניצל, אבל על הקרקע הובס חבר אחר מהעדר.
מטיילי הספארי, במיוחד הצלמים שביניהם, חייבים בדרך כלל לסמן V על כל חמשת הגדולים: הפיל, האריה, והבופאלו (המתקרא במחוזותינו תאו), שמסאי מרה עשירה בהם, הקרנפים שנמצאים בסכנת הכחדה על כל מיניהם, והנמרים, שגם מצבם לא טוב. הבופאלו מצליח להתמודד על קיומו, ואילו האריות והפילים, לעומת זאת, משגשגים ומצבם מאלץ אפילו לא פעם את פקחי השמורה לדלל את אוכלוסייתם.
בכל טוב יש רע, או אולי בכל רע יש טוב.
מכשירי הקשר הנמצאים ברכבי הספארי הפזורים ברחבי השמורה מעבירים כל הזמן מידע על מקום הימצאם של הטורפים הגדולים. אז מצד אחד – ליד כל טורף מצטופפים בתוך זמן קצר רכבי קומבי רבים, והתכונה הרבה מורידה מאיכות החוויה הכל כך מיוחדת; אבל מצד שני, זוכים כל המבקרים לראות, לפגוש ולצלם בעלי חיים. אלה, אגב, למדו גם הם שבצורה כזאת הם מסיימים במכה אחת את ה"עבודה".
והתהליך הזה, שבמקרים שבהם אנחנו הראשונים הוא קצת מרגיז, עבד בצורה לא רעה כשרכב ספארי אחר הבחין בלביאות המתכננות תקיפה והודיע על כך בקשר. אז את הביצוע עצמו לא הספקנו לראות (ואולי טוב שכך...), אבל את הסעודה עצמה צילמנו על כל תאוותה.
שלישיית אחים נחה לה לצד הדרך, אך מספר הצופים שהתגודדו סביב האטרקציות הללו הייתה מדהימה, במיוחד סביב האריות שזללו להנאתם גנו. כשהגענו, הבוגרים כבר שבעו ופקחו עיניהם על הגורים שהיו עסוקים בזלילת שאריות הגנו.
המשך השיטוט בשבילי השמורה הפגיש אותנו עם שלושה ברדלסים, אחים צעירים שבחרו בתבונה שלא להיפרד לאחר ההתבגרות, אלא להישאר יחד, דבר שהגביר את הסיכויים שלהם להצליח בציד, ויותר מזה – להגן עליו מפני שודדים (אף על פי שלא פעם צבוע אחד עז מצח מצליח להבריח לביאה או שתיים מהטרף שלהם, שלא לדבר על שלישיית הברדלסים). די נדיר שמשגר של שלושה ישרדו שלושה, בעיקר כי הדבר מצביע על כך שייתכן שמהשגר המקורי שרדו יותר פרטים, כי בדרך כלל לאחר ההתבגרות פורשים הזכרים, ואילו הנקבות ממשיכות את הדרך עם האם, ובכל מקרה הן אינן נוהגות להישאר עם הזכרים.
פרט לנמרים, שהם כמעט תמיד סוליטריים (מתבודדים) ולכן הם מסתתרים בעיקר על עצים או בסבכים, מעדיפים הן הברדלסים והן האריות את השטחים הפתוחים. הברדלסים – בעיקר משום שהדבר מאפשר להם להבחין בסכנה מרחוק יותר (אריות, צבועים), וכידוע, במהירות אין להם מתחרים, במיוחד כשמדובר במנוסה על החיים. האריות לעומת זאת, מעדיפים את השטחים הפתוחים כי שם נמצא הטרף.
את הלילה השני העברנו בלודג' קיקאורוק (Keekorok) שבעברו האפל שימש מחנה לציידים אשר באו לקניה כדי לצוד, והיו מוכנים לשלם בין 000,7 דולר עבור כל תאו שהרגו, ועד ל ל-000,51 דולר עבור אריה, וסכום דומה עבור פיל. היום, אגב, כבר אין יותר מסעות ציד עבור כסף בקניה, אם כי בבוצוואנה ובדרום אפריקה למשל, יש שמורות שעדיין קיים הציד תמורת כסף. לגופים הירוקים שזועמים על כך משיבות הרשויות באותן מדינות שבמקום שהפקחים ידללו את בעלי החיים שעברו את המצב האופטימלי מבחינת יכולת הקיבול של השמורה, הם מתירים לתיירים עשירים לצוד, ובכסף שנגבה הם תורמים לרווחת בעלי החיים בשמורה.
גם קיקאורוק, בדומה ללודג' שבו העברנו את הלילה בנאייוואשה, הוא ללא גדר הפרדה. הפקחים הם בדרך כלל בני שבט המסאי שדי במראה שלהם כולל הגלימה האדומה כדי להרתיע את בעלי החיים, כולל הטורפים, מלהתקרב יותר מדיי לאורחי הלודג'. אוכלי העשב, אגב, לא ממש נרתעים מהם בידיעה שאין בהם איום, ובעיקר משום שהם משמשים כמכסחת דשא יעילה.
היום שלמחרת היה יום החצייה הגדולה של נהר המרה, שלשמה למעשה הגענו למסאי מרה. העדרים חוצים את הנהר בחודשים יולי-אוגוסט בדרכם צפונה כדי לנסות ולהשיג מזון מעבר לנהר. במהלך הנדידה חוצים מיליוני פרטים של עדרי גנו מעורבים בעדרי זברות את הנהר, חלקם מצליחים לאתר לעצמם מקומות מעבר פחות גועשים, אחרים נעים בעקבות המובילים המונעים בין היתר בכוח הזיכרון של החצייה הקודמת שלהם, וכן בלחץ הטורפים הנמצאים לאורך כל הדרך לצדם.
נקודת התצפית שלנו על החצייה לא הייתה הטובה ביותר מכיוון שהיא נבחרה על ידי עדר שכנראה הובל על ידי קבוצת מנהיגים חכמה יותר. בדרך כלל, האירועים המסעירים קורים במקומות הסוערים, וכמובן שגם לכוחות הנהר עצמם יש תרומה לאירוע - גובה המים, רוחב הנהר בנקודת החצייה וגובה הגדות. העדר שאחריו עקבנו בחר במקום חצייה שם היה הנהר רחב יותר, הגדות נמוכות וכנראה שגם גובה המים באותה תקופה היה נמוך לאורך כל הדרך. אבל שוב, כנראה זיכרון החציות הקודמות עשה את שלו, וכבר מאות מטרים לפני הנהר ניתן היה לחוש בהתרגשות שזורמת בתנועת העדר, בעיקר אצל הגנואים.
האימהות נצמדו לצעירים שעבורם החצייה הייתה טראומה אמיתית, גם בגלל שזה היה מפגש המים הראשון שלהם, גם בגלל שהם עדיין לא מספיק חזקים למאבק, ובעיקר, בגלל שהם הרגישו את הפחד שמילא את חלל האוויר. כיוון שעקבנו אחרי העדר שנע לקראת החצייה זכינו לראות את הריצה לקראת הנהר, את העצירה המהססת של הראשונים, ואת מבט העיניים ההיסטרי כשהם מנסים "לגנוב" עוד שנייה על היבשה מול הלחץ הגובר של הפרטים מאחור. האוויר התמלא געיות של אימהות וגעיות מענה של עגלים שידעו שהקול הקורא הוא הקול שאליו יצטרכו להגיע בסופה של חצייה, אם יאבדו קשר עין.
לא ראינו את המארבים של התנינים, שמטבע הדברים בוחרים מקומות גועשים יותר בנהר, עם גדות גבוהות יותר, שמחייבות את הגנואים לקפוץ ישר את תוך מלתעותיהם, אבל בכל זאת, ולמרות מתינות הנהר, הפאניקה הייתה ב"מיטבה".
בגלל הכמויות האדירות שמונה כל עדר של גנואים, הם לא יכולים להיות מאורגנים תחת הנהגתו של מנהיג, ועקב העובדה שהם ספק המזון העיקרי של טורפי הסוואנה, הם חייבים להתרבות בקצב שמספיק כדי לשמור על האוכלוסייה שלהם, כך שהם לא יכולים להרשות לעצמם מצב שבו רק הבכירים והבכירות יתרבו, או בכלל את כל משחקי המעמדות הנהוגים בלהקות קטנות יותר.
לאחר חציית הנהר שוהים העדרים בצדו הצפוני עד לבוא הגשמים באוקטובר-נובמבר, ואז חוזרת פאניקת החצייה, והפעם בכיוון ההפוך, שם הם זוכים לקבלת פנים של הטורפים שנשארו מאחור, רעבים לאחר קיץ יבש. ומכיוון שהחזרה לסרנגטי היא גם תחילת מועד ההמלטות, זוכים הטורפים למנות גדושות של "בשר טרי" וציד קל יותר. בחודשים שבהם שוהים אוכלי העשב בסרנגטי גדלים הצעירים ומתחזקים, וכך כשמגיע הזמן לעשות שוב את המסע הקשה לעבר שדות המרעה של מסאי מרה מרביתם מספיק קשוחים לעמוד בתלאות המסע.
ה"מלחמה" על התיירות בין טנזניה לקניה השכנה הביאה בשנים האחרונות את פקחי טנזניה להבעיר את השדות באזורי החצייה כדי לנסות ולמנוע אותה, או לפחות לעכב את זרימת התיירים מסרגטי שנמצאת בשטחם, למסאי מרה שנמצאת בקניה. הם מצליחים אמנם רק לעכב, ולא למנוע, אבל לכל יום יש משמעות כספית אדירה עבורם.
לאחר שפחות או יותר מיצינו את צילומי החצייה עקבנו, בעזרתו של סיימון הנהג, אחרי שידורי הקשר שבין מדריכי הספארי השונים כדי לנסות ולאתר לנו להקת אריות. סיימון מצא לנו אריות, זכרים יפים ובוגרים. ברוב המקרים מורכבת להקת אריות מאריה צעיר וחזק וכמה לביאות המכלכלות אותו. אבל, מה עושים כל הזכרים האחרים, אם הטבע, כמו אצל בני האדם, נוהג להוציא נקבות וזכרים כמעט באותה מידה? חלקם מסתובבים מיוחמים סביב להקות של אריות אחרים וממתינים לרגע שבו יוכלו להשתלט על הלהקה, תוך שהם מחזיקים את השליט במתח קבוע, אחרים מסתובבים להם בקבוצות של שניים-שלושה. רק לעתים נדירות הם מתלהקים ללהקות גדולות יותר. מחקרים הראו שדווקא להקות של שניים-שלושה פרטים הן אלה שאוכלות טוב יותר (בניגוד למחשבה שאריה שיש לו קבוצת לביאות הצדה עבורו יאכל טוב יותר). הסיבה לכך היא שאף אחד, גם לא להקה של צבועים, לא יעז להסתכסך עם קואליציה שכזאת ולנסות לחטוף מהם ציד. אוכל עשב ממוצע מספק לשניים-שלושה מספיק בשר, כך שהם לא צריכים להילחם עליו ביניהם (מה שלא נכון בנוגע לקבוצות גדולות יותר של אריות, שם טרף אחד אינו מספיק). הלהקה שיצא לנו לראות באותו יום הייתה קצת שונה מהמבנה הרגיל, והיא הזכירה קבוצה של גברים שצירפו אליהם שתי צעירות כדי שפרט לאוכל יהיה להם גם קצת שעשוע. מצב שכזה יכול להיווצר כתוצאה ממפגש בין שתי נקבות שהורחקו מלהקת נקבות על ידי הנקבה הבכירה, שהתייחמו ומשכו אליהן באמצעות ריחות הייחום להקות של זכרים שלא יוותרו על הזדמנות שכזאת. סביר שבזמן מפגש שכזה יתפתחו שם קרבות בכורה, שבסיומם הזכרים הבכירים ירחיקו, כל אחד בתורו, את הלביאה מהעדר לימי ההזדווגות. סביר שהזכרים החזקים יותר יזכו להזדווג, בעוד האחרים ינסו אולי להפריע, אבל סיכוייהם קטנים יותר. כדי לזכות בשקט נפשי וכדי שיוכלו לעמוד במכסת ההזדווגות הדרושה (כ-051 פעם בתהליך אחד, מספר שניות בכל פעם, כל כ-02 – 52 דקות) מנסה הזוג להתרחק ככל האפשר משאר חברי להקה עד לסיום הייחום. נראה שהלהקה שפגשנו הייתה בתקופה שלפני המלחמות, או לאחר תקופת הייחום, והרוחות היו רגועות.
לקראת צהריים איתרנו לביאה בודדה עם פגר של גנו. בין כל ההרכבים, מצב שבו לביאה צדה לבדה נדיר יותר, והוא בדרך כלל מתרחש כאשר לביאה מתרחקת מהלהקה להמליט, והיא חיה בנפרד עד לזמן שהיא מרגישה שהגיע הזמן להכיר את צאצאיה לשאר חברי הלהקה. בטנה המלאה והנפוחה העידה על כך שהיא שבעה, ולנוכח המסקנות של האריה מתחילת הכתבה, לא הופתענו לגלות שהיא נחה לה לצד הפגר וכלי הרכב שהתקבצו סביבה לא הפריעו לה כלל.
לאחר זמן מה, כשרצינו להמשיך בדרכנו, אמר סיימון שלדעתו עוד מעט היא תזוז כדי למצוא צל, וסביר שהיא תגרור אתה את הפגר. ההימור השתלם ואכן לאחר כ-02 דקות המתנה נמאס לה מהשמש היוקדת, והיא החלה לנוע לעבר מקום מוצל תוך כדי גרירה של הפגר.
לקראת ערב, כשיצאנו לצלם את השקיעה האפריקנית המהוללת, חזינו באחד מבכירי להקת האריות של הבוקר מזדווג עם אחת משתי הנקבות, מה שהוביל למסקנה שבבוקר ראינו אותם זמן קצר לאחר המפגש. לאריות, כמו לחתולים גדולים אחרים, אין עונת רבייה ספציפית והם יכולים להזדווג בכל עונות השנה, שכן הם לא תלויים בהן, וזאת מפני שהם לא יכולים לחזות את כמויות האוכל שיהיו, והצורך הטבעי שלהם להתרבות גובר על דחף האוכל.
בדרך כלל נכנסות לביאות הנמצאות בלהקה לייחום ביחד, כדי להקל על תהליך גידול הצאצאים שבו מיניקה לביאה אחת גם את גוריהן של הלביאות האחרות בלהקה כאשר הללו יצאו לצוד.
את היום השלישי במסאי מרה פתחנו בחיפוש אחר הזוג מאמש אך ללא הצלחה, אבל מצאנו לביאה עם גורים, שייתכן שהייתה הלביאה מיום אתמול.
כדי לסיים את המסע עם מגוון רב יותר של מינים, החלטנו ביום שלפני האחרון לנסות ולאתר נשרים אוכלים; וכדי לאתר אותם נהגנו כמנהג הצבועים. הצבועים, שזכו לתדמית נמוכה ביותר בגלל המראה הכל כך לא מלבב שלהם, ובגלל התאוריה שקבעה שהם אוכלי נבלות (על כל המשתמע מכך מהבחינה התדמיתית), הם בעצם ציידים לא פחות מוצלחים מהאריות (שאוכלים לא פחות נבלות מהם ולא פחות פיקחים מהם). הצבועים למדו להשתמש בכישורי הצפייה של הנשרים כדי לאתר היכן מתבצע ציד, ויותר מכך, איפה מתקיימת הארוחה הטובה בשטח. לכן הם מרימים מדי פעם ראש לשמים ומנסים לאתר להקות נשרים. לאחר שאיתרו – הם יוצאים בריצה (שנראית קצת מגוחכת, אבל היא מהירה למדיי) לכיוון המסומן. כך קורה שכמעט אף טורף בספארי לא מצליח לסיים את ארוחתו לפני שהאורחים הבלתי קרואים מספיקים להגיע. הצרה היא שהצבועים לא חייבים לנוע בדרכים, ויכולים לקצר או להיכנס לשטח כרצונם, בעוד אנחנו מחויבים בחוקי השמורה. בכל זאת, נסענו תוך כדי תצפית לשמים, ולא חלף זמן עד שהחכמה הצבועית השתלמה.
להקת נשרים שחגה בשמים נחתה במרחק לא גדול מאתנו. התקרבנו במהירות למקום והבחנו בלהקה של כ- 001 נשרים שחגגו על נבלת גנו ביחד עם כמה צבועים, כשאלה מאיימים ואלה מתעלמים. לצבועים יש אמנם שם של עקשנים גדולים, וכאלה שלא מוותרים בקלות על מנת הבשר שלהם, אלא שכמו בעימותים בין לביאות לצבועים, שם המספרים קובעים, גם הפעם לא הצליחו שלושה צבועים להתגבר על כמות הנשרים הגדולה, ובלחץ הפיזי, תוך כדי מחאות ותקיפות סרק הם נסוגו, מבטיחים לנשרים שבפעם הבאה הם לא יזכו למחילה...
ההמולה והבלגן סביב הפגר היו מעוררי השתאות. כל כך הרבה נשרים וכולם אוכלים; חלק עומדים על גבם של האחרים, חלק מוצאים את דרכם דרך המבוך, וגם כאן היו לא מעט נפגעי קרב...
למחרת השכמנו כדי לערוך את סיבוב הפרידה האחרון לפני החזרה לניירובי. האריות סיימו כנראה את כל המריבות ביניהם, ונראה היה, לפי הבטנים המלאות והצבע האדום שכיסה חלק מפניהם, שלילה עסוק עבר על כוחותינו, ועכשיו, כמי שיודע שאף אחד לא יעז להתעסק אתו בילו את היום בשינה בפוזות עצלות, כאילו התמסטלו, או אולי צפו בחתולי הבית שלנו שהם כידוע, בעלי הבית האמיתיים...
יש לה, לאפריקה, את מה שאין לאף יבשת אחרת בעולם. קצת קשה להסביר; קצת קשה להעביר; מין ריכוז כזה של ריח, צבע, שקט ושלווה שאין באף מקום אחר בעולם. יש לה את היכולת לשמור אתכם שבויים מרגע הנחיתה שם, ועד שתנחתו שם שוב. שבי שיגרום לכם לחזור ולהתבונן בתמונות שוב ושוב, ולהרגיש בכל פעם את הטעם מחדש, מין צביטה קטנה בלב, צביטה שאומרת – אנחנו עוד נשוב..8
עוד מתמונותיו של הצלם באתר:
www.pbase.com/danny_laredo
