בכל לילה, במיוחד בלילות החורף, כך מספרת אגדה מקומית בזנזיבר, כאשר רוחות הים חולפות בין בתי העיר סטון טאון, מתערבב רחש רוחות הים בזעקת רוחות העבדים שמצאו את מותם בשוק העבדים שעל האי, בדרכם לבתי השיח'ים בנסיכויות המפרץ וערב הסעודית. כך היה עד שנת 1964. כאשר תושבי העיר לא יכלו עוד לשאת את זעקת הרוחות, פרצו מהומות באי וצאצאי העבדים תקפו את צאצאי סוחרי העבדים שחיו בקרבם, וטבחו בהם.
מאז הרוחות עדיין נושבות, אבל קולותיהן של רוחות העבדים נרגעו מעט. זקני האי יודעים להבדיל בין הרוחות השונות ולשמוע את הסיפור של כל אחת מהן, והם מעבירים את הסיפורים לילדים. תיירים שיושבים לחופו של הים כשהלילה יורד יכולים לחוש את הרוחות המלטפות, להריח את הריחות האופייניים כל כך לאי ואולי גם לשמוע את הקולות.
בלב העיר המוסלמית, במקום שבו עמד עמוד העונשין של העבדים, נבנתה כנסייה נוצרית, כאילו להשוות את סבלו של האחר - ישו, עם סבלם של העבדים, כאילו לא עסקו הנוצרים בסחר עבדים או היו הומניים יותר ביחס אליהם.
כשהציע לי שלמה כרמל, מנהל טיולי "עולם אחר", להצטרף אליו לשבעה ימי טיול בזנזיבר, לא יכולתי שלא לחשוב על "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה". מסופר שם על מקום בחלל שבו הזמן הוא תמיד שבת אחר הצהריים, ומזג האוויר תמיד נעים - תיאור שכאילו נכתב על המקום הזה שביופיו ובייחודו נראה כמעט חוצני.
כשהולכים על החופים הלבנים וטובלים במים טומני ההפתעות, אפשר להרגיש קצת כמו בגלקסיה אחרת שבה קמים לתחייה אותם סוחרים, חוקרים והרפתקנים שירדו מספינות העץ בסוף המסע אל מי הטורקיז של האוקיינוס ההודי.
האי זנזיבר, השוכן במרחק של כ-35 ק"מ מחופה המזרחי של אפריקה, הוא חלק ממדינת טנזניה. שטחו כ – 1,550 קמ"ר. לאי צמודים כמה איים קטנים, שהגדול ביניהם הוא האי פמבה שמצפון לטנזיה. רוב תושבי האי הם מוסלמים דוברי סוואהילית. השם זנזיבר - זינג' אל-באר - פירושו "ארץ השחורים".החוקר סר ריצ'רד פרנסיס ברטון טען שהשם במקור הוא בעצם זאין זאל-באר - "ברוכה היא האדמה". והאדמה אכן הייתה ברוכה ומשכה אליה אורחים רבים, בעיקר לא רצויים. כיום חיים באי כ-800,000 תושבים.
הבוקר הראשון בזנזיבר חושף חיים שממד הזמן שלהם נקבע לפי הקצב של הטבע, והגורם הראשון שקובע את התנהלות הזמן הזה הוא האוקיינוס שיש לו חיים משלו וכנראה גם נשמה. בכל בוקר בשעת השפל מתרחק החוף ביותר מקילומטר, ומגלה את בעלי החיים השוכנים במים הרדודים: צדפות וסרטנים צבעוניים קטנים וזריזים, כוכבי ים וקיפודים. בחופים מסוימים אפשר ללכת ברגל ממש עד לשונית האלמוגים. באחד הבקרים, כשצעדתי על השטח שנחשף, מצאתי דג זהרון שנלכד באחת הפינות, אלפי דגיגים קטנים, מלפפון ים ומאות קיפודים. הים המתרחק משאיר אחריו חוף בוצי מסנוור וחלק – מרופד אלמוגים מרוסקים.
שעת השפל מושכת אליה בכל בוקר את תושבי המקום אשר מתפרנסים כאמור מתיירות, אך בעיקר מן הטבע – הים והאדמה. הילדים אוספים קונכיות קטנות, שוברים אותן ומשתמשים בדייריהן כפיתיונות לדיג. אף על פי שהחינוך בזנזיבר ניתן חינם, למשפחות רבות אין אמצעים לרכוש ספרים ותלבושת אחידה עבור ילדיהן, ולכן הילדים אינם יכולים ללמוד בבית הספר. הילדים הקטנים חופרים בחול ואוספים צדפות קטנות לדליי פלסטיק צבעוניים. את הנשים אפשר למצוא עמוק יותר במים, שם הן מותחות חוטים דקים בין מקלות עץ כדי לאסוף אצות. את האצות שנאספו הן ממיינות ומייבשות. החומר שבאצות נועד למגוון שימושים קוסמטיים, ומייצאים אותו למדינות אירופה ולמזרח. בבקרים מעטים הגברים על החוף, אבל נוכחותם מורגשת. הם מסתובבים מסבירי פנים ומנסים לפתח שיחה באנגלית או באיטלקית, שבדרך כלל סיומה יכול להביל לפרנסה כל שהיא: הדרכה, מכירת מזכרות או הסעה. הנשים והילדות הרבה יותר ביישניות, וכשרציתי לצלם אותן אף נתקלתי בתגובות כועסות מצד המבוגרות וביישניות מצד הצעירות.
מקור פרנסה חשוב לתושבים הוא ייצור סירות הדאו, שבאמצעותן שטנו בין האיים הקטנים וראינו להקות דולפינים השוחים קרוב לחוף. הסירות בנויות בטכניקה מיוחדת ששימשה את הספנים אשר חצו כבר במאות הראשונות לספירה את האוקיינוסים והגיעו עם רוחות המונסון מהודו ומארצות ערב לזנזיבר, בעקבות אוצרות הטבע המיוחדים של היבשת והאי. האי זנזיבר היה גם על הנתיב הימי-יבשתי שנע מיוון ורומי, דרך מצרים ועד למזרח אפריקה. עוד לפני כן פקדו את האי הפיניקים, תושבי מזרח הים התיכון, שהיו כנראה הראשונים להקיף את אפריקה (מאות, אם לא אלפי שנים לפני ברתולומיאו דיאז, מגלה הארצות הפורטוגלי שהקיף את אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-15), וסוחרים מסופוטמים שהגיעו מן הפרת והחידקל במקביל לפיניקים, לאחר שהקיפו את חצי האי ערב. הפיניקים והמסופוטמים סיפקו לעשירי ערב שנהב, זהב, עץ ועורות בעלי חיים. לפני כאלפיים שנה התחילו להגיע גם סוחרים מהודו. המסחר התקיים מול המתיישבים הקבועים על האי, בני שבט הבנטו שהגיעו ממרכז אפריקה.
במאה השביעית לספירה הגיעו פליטים ממלחמות האסלאם בערב ופרס, והביאו אתם את דת האסלאם השלטת באי עד ימינו. בין השנים 1503 – 1698 שלטו בזנזיבר הפורטוגלים, אז היא עברה בתמיכת התושבים לשליטתו של הסולטאן העות'מאני של עומן שהפך אותה לתחנת סחר בעבדים אפריקנים עבור עשירי ערב. הסולטאן הביא אתו לאי סוחרים ובעלי מטעים, שלמדו מהר מאוד על איכויותיו של האי, על חשיבות מיקומו כנמל מסחר, ועל הכדאיות הכלכלית שבהשקעה בייצור תבלינים.
בעקבות אותה יזמה הפך זנזנבר ל"אי התבלינים", והוא מספק מזה מאות בשנים תבלינים לכל רחבי העולם. בזנזיבר מגדלים קינמון, וניל, הל, ג'ינג'ר, פלפל, אגוז מוסקט, ובעיקר עצי ציפורן – המספקים כ- 80 אחוז מתצרוכת הציפורן העולמית. בנוסף לתבלינים יש בזנזיבר מגוון אדיר של עצי פרי: דקלי קוקוס, אננס, פפאיה, פרי הג'ק, דוריאן ופסיפלורה בגודל ובטעם שאנחנו יכולים רק לחלום עליהם. אפשר להסתובב בין העצים והשיחים, לשמוע את הסיפורים (ויש מי שיספר), לטעום ולהריח את התבלינים ממקורם הטבעי, ותוך כדי כך ללמוד קצת על אורח החיים הכפרי של התושבים המקומיים שעל אף עושרה של הקרקע והחקלאות המפותחת חיים בעוני בבקתות בוץ ועץ, ללא חשמל ומים. העוני של התושבים עומד בניגוד מוחלט לעושר ולפאר שניכר בבתי המלון המלאים כל טוב ומצויים בבעלות זרה. בתי המלון והתיירים הם מקור פרנסה נוסף לתושבים. פרט לעובדים החייכנים במדים, בולטים שם השומרים לובשי הבדים האדומים, שיערם ארוך והם נועלים סנדלים. אלה הם בני שבט המסאי – שהובאו מטנזניה. בתי המלון מעסיקים אותם בעיקר בגלל היותם אטרקציה לתיירים, והם נראים שתולים שם, שלא במקומם.
הבריטים הגיעו לזנזיבר ב-1880. הם הקימו את הנמל המתפקד עד היום כנמל מרכזי. ב-1890 הם הפכו את זנזיבר למדינת חסות בריטית, וכדרכם בכל מדינות החסות שלהם הם בנו שם בית חולים (דוגמת תל השומר שלנו) ובתי ספר, והקימו מערכת של נציגויות דיפלומטיות זרות. הבריטים שלטו בזנזיבר עד 1963, אז קיבל האי עצמאות. שנה לאחר מכן הצטרף האי לטנגנייקה והפך אתה לטנזניה. אף על פי שהאי זנזיבר הוא חלק מטנזניה, שולט בו נשיא נבחר ומכהן בו בית נבחרים עם 50 חברים. הנשיא ובית הנבחרים מנהלים את העניינים הפנימיים של המדינה. בשנת 2000 הוכרזה עיר הבירה סטון טאון, בגלל המבנים הקולוניאליים הייחודיים שבה, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
סטון טאון נוסדה במאה ה- 16 כתחנת מסחר פורטוגלית. כשנכנסים לרחובותיה הצרים היא נראית כמו כל עיר, אבל כשהסיור מתחיל להעמיק בין בתיה וסמטאותיה מתחילים הסיפורים לעלות לפני השטח. שמה של "עיר האבן" ניתן לה משום שהבניינים עשויים אבני אלמוגים. בבתי האבן הללו אשר בחזיתותיהם דלתות עץ כבדות שעליהן חרותים שמות בעלי הבית, התגוררו בעבר סוחרי עבדים עשירים מאוד, שהיו בני המעמד הגבוה והמכובד באי. חלק נכבד מן העבדים שנסחרו בסטון טאון הגיעו מן היבשת כבולים בשלשלות, אבל כאשר נדרשו השלמות הם ניצודו גם ברחבי האי עצמו. צחנה מבחילה שעטפה אותנו כאשר עברנו דרך דלת צרה ונמוכה שהובילה לתוך מסדרון, העידה על כך שגם 100 השנים שחלפו מאז תום הסחר (הרשמי) לא הצליחו להעלים את הדברים הנוראים שקרו כאן.
המסדרון מוביל לשני חדרים קטנים, אחד מימין ואחד משמאל. תקרת החדרים נמוכה, ובצמוד לקירות דרגש בטון מוגבה. האור חודר אליהם בקמצנות דרך שני חרכים קטנים. החדרים הללו היו מחסן העבדים של סטון טאון. המדריך המקומי סיפר לנו שהחדר הימני נועד לנשים ולילדים והשמאלי לגברים. לחדרון הקטן הזה היו דוחסים כ-80 נשים וילדים וכ-50 גברים. מיותר לציין שלא היו בו שירותים או מים זורמים, ובקושי אוויר לנשימה. החרכים הקטנים שדרכם נכנס האור הורחבו במהלך השנים, כדי לספק מעט אוויר לתיירים שנכנסים למקום – בקבוצות קטנות. החלונות המקוריים צרים בחצי. החריצים אמנם לא סיפקו מספיק אוויר, אבל הם היו מספיק רחבים עבור היתושים נושאי המלריה שנמשכו בהמוניהם אחרי ריחות הדם, הזיעה והצואה.
העבדים היו קשורים גם בצווארם בשלשלות ברזל כבדות. מי שהצליח לשרוד היה מובל לעץ גדול במרכז האי, שם התרחשה המכירה הפומבית. כדי לשכנע את הסוחרים הרוכשים שהעבדים אכן יוכלו לעמוד בתלאות המסע ליעדם בדרום ערב, הובילו אותם אל דרגש נמוך ושם הכו אותם עד זוב דם בזנב חד של דג גדול מיובש. אלה שעמדו בגבורה וללא בכי בעינוי הועמסו על סירות פתוחות, עדיין קשורים זה לזה בצווארם בשלשלות הכבדות, ויצאו להפלגה קשה וארוכה לקראת חיי סבל כעבדים מושפלים ומדוכאים. מדי שנה יצאו מזנזיבר כ-3,000 עבדים. המספר לא כולל את אלה שמתו בדרך לאי, במכלאות, או במבחן הכושר שלפני המסע, כשלא נמצאו ראויים לעבדות. בשנת 1845 הכריחו הבריטים את הסולטאן של עומן לחתום על הסכם להפסקת סחר העבדים. הסולטאן לא מילא אחר ההסכם במלואו, ורק בסוף המאה ה- 19 פסקה סופית פעילותו של שוק העבדים, לאחר שהאי הפך למדינת חסות בריטית. במקום שבו היה הדרגש, מתחת לעץ המכירות הפומביות, הוקמה בשנת 1873 הכנסייה האנגליקנית, באופן סמלי לחלוטין, וכדי לכפות את סגירת השוק. מבנה הכנסייה הוא שילוב של אדריכלות מוסלמית עם אדריכלות גותית, ובשלד משולבת אבן אלמוג לבנה.
בערב שוק היום של סטון טאון נסגר, והסוחרים של שוק הלילה פותחים את דוכניהם. בשוק הלילה מבשלים את הדגים והתמנונים שנתפסו במשך היום ומוכרים אותם לעוברים ושבים. ניתן לראות שם מגוון אדיר של מאכלי ים שאך ניצודו, ומגוון אדיר לא פחות של טיפוסים מעניינים שמנסים למכור את תבשיליהם.
האי זנזיבר הוא ביתם היחיד של קופי הקולובוס האדומים. הקופים שייכים לתת-מין נדיר השוכן בשמורת ג'וזני ומצוי בסכנת הכחדה. מספר הקופים האלה בעולם (כאמור כולם חיים בזנזיבר) עומד על כ-1,500 פרטים. למרות זאת אפשר למצוא אותם בקלות בשמורה, והם אינם פוחדים להתקרב אל בני האדם. רוב שעות היום הם מנמנמים על העצים, אבל בשעות הבוקר המוקדמות ואחר הצהריים אפשר לראות אותם משתוללים ומשחקים בקרבה מדהימה. אחת הסיבות לכך שקופים אלה נדירים כל כך היא הדרך שבה הם מתרבים. הקוף הצעיר יונק מאמו עד שהוא בן ארבע שנים, וזהו זמן ההנקה הארוך ביותר בקרב קופי הקולובוס. בכל תקופת ההנקה האימהות אינן פוריות, ומאחר שבכל המלטה נולד גור אחד בלבד קצב הרבייה שלהם אטי ביותר.
הקופים הבוגרים ניזונים מן העצים - מן הפירות והעלים. בשמורה גדלים עצי מנגו וטרמינליה הודית אשר פירותיהם מכילים חומצות. הקופים מצאו דרך מרתקת לנטרל את ההשפעה החומצית, שעלולה להזיק למערכת הדם והעיכול שלהם. הם מתגנבים לכפרים, מחטטים באשפה, בגינות ובמשרפות, גונבים משם פחמים ואוכלים אותם. תכונתו של הפחם לנקות רעלים ולסייע בעיכול ידועה בעולם הרפואה, וממחקר שנערך בשמורה הגיעו החוקרים למסקנה שזו אכן המטרה שלשמה אוכלים הקופים את הפחמים. את "גנבת" הפחם הם לומדים בשיעורי ההישרדות הראשונים שלהם. הזנזיברים פוחדים מן הקוף וקוראים לו "הקוף הרעיל". הם מאמינים שעץ שהקוף אכל ממנו יקמול וימות, אמונה שכמובן לא ממש מתקיימת. בעבר הסתיימו מפגשים עם קופים בירי שחיסל רבים מהם, אבל ייתכן גם שהפחד הוא זה שמגן עליהם מפני הציידים. האמונה במאגיה השחורה (כישוף רע) חזקה מאוד באי.
בשנת 1994 חיפש החוקר סקוט מרשל סימנים להימצאות נמרים, ואף הצליח לאתר סימני גללים, למרות הדעה הרווחת שהנמרים נכחדו כבר מזמן מזנזיבר. אותו חוקר שיער כי קוסמים מקומיים משתמשים בנמרים לכשפיהם. הוא לא קישר בין הקופים לכשפים..
מדענים שבדקו חלק מן הקופים שניצודו כדי לראות אם יש בהם רעלים, לא מצאו כל חומר רעיל בגופם והעלו את ההשערה שהאמונות התפלות נובעות מריח חריף שנודף מן הקוף. אני יכולה להעיד על כך שלא חשתי כל ריח כשעמדתי לידם.
במשך השנים למדו התושבים על הייחוד שיש בקופים ככוח משיכה לתיירות אקולוגית, וכי יש תיירים המגיעים לאי במיוחד כדי לצפות בקופים שכאמור ייחודיים לו. הציד הופסק, שטח המחיה שלהם הוגדל והוכרז כשמורה, וכן נאסרו כריתת עצים וחקלאות. עם זאת, יש עדיין מקרים שבהם החקלאים מנסים לירות בקופים במטרה למנוע נזקים.
האי זנזיבר הוא בעל קסם ומסתורין ייחודיים, והוא הוזכר בסיפורי טרזן ובסיפורים על שודדי ים ומגלי ארצות. עבורי הביקור בו היה כחלום מענג המגרה את כל החושים. זהו אחד המקומות היחידים שמתנהל על פי חוקיות משל עצמו ואין שום דבר דומה לו.
ובסוף... כשהיינו על סירות הדאו המיטלטלות וחיפשנו דולפינים בלב הים - ראינו לווייתן.
מאמרים נוספים על זנזיבר ניתן לקרוא בחוברות 38 ו-83 של טבע הדברים.
תודה לשלמה כרמל מ"עולם אחר", יוזם ומתכנן הטיול.
www.another-world.co.il
|
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
צילום: טלי שטיין
|
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")
.jpg "צילום: טלי שטיין")